<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה, וטעמא מפרש לקמן. ור' יהודה מכשיר. דסבירא ליה סוכה דירת קבע בענן. ושאינה גבוהה י' טפחים פסולה. שאינה ראוייה לישב בה, ולא נקראו מחיצות פחות מי' טפחים. ובעירובין [ג' ע"ב] אמרי' חלל סוכה תנן, אם החלל כ' אמה ולא יותר כשרה, ואם החלל עשרה כשירה ולא יהא החלל פחות מי' טפחים. ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. שהמועט בטל ברוב והוי כאילו אין לה סכך. עד כ' אמה שלטא ביה עיינא, כשיושב בסוכה עיניו רואות בסכך וזוכר המצוה, וכת' [ויקרא כ"ג] למען ידעו דורותיכם, דאית ליה ידיעה בענן. אין אדם יושב בצל סכך, כי הסכך אינו מגין עליו, שלא תרד החמה למטה, אלא הדפנות מגינין עליו מן החמה. אדם עושה דירתו דירת עראי. לפי שאינה גבוהה הרבה אפי' בתיקון עראי עומדת, ואם מגביהה הרבה, צריך לעשות מחיצות קבועות וחזקות שלא יפלו.
<h2>דף ב:</h2>
אם היו הדפנות מגיעות לסכך, בעוד שהוא יושב בסוכה מתוך שאינו יכול להביט מרחוק, לפי שהדפנות מגיעות לסכך יראה הסכך, ויודע שיושב בסוכה. כיון דרוויחא איכא צל סכך אע"פ שהיא גבוהה. ואי הוו דפנות מגיעות לסכך כל שכן דהויא דירת קבע. ואם כן גם תנא קמא מצריך דירת קבע, דתימא דתנא קמא מכשיר אפי' למעלה מכ'. וקיימא לן דמכשיר בדירת עראי, לעניין סוכה על גבי סוכה בהאי פירקא [ט' ע"ב].
<h2>דף ד.</h2>
ובא למעטה בכרים וכסתות, למטה בקרקע, שדורס עליהן. דבטלה דעתו אצל כל אדם, לא הווי מיעוט. תבן וביטלו, אם הניח בקרקע תבן וביטלו בפירוש, שדעתו להניחו שם כל ימי החג, הווי מיעוט. וכל שכן עפר וביטלו, דמיעט גובה סוכה וכשירה. והוצין שעל גבי הסכך יורדין למטה בתוך כ'. מרובה מחמתה כשירה ומשם מודדין גובה כ' אמה. אם חמתן מרובה מצילתן (כשי') [פסולה], דבטל המיעוט והוי כמי שאינו. אין אדם דר בדירה סרוחה, כשיושב שם ההוצין יורדין עליו. וחקק בו כדי הכשר סוכה ז' על ז' טפחים, אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה, פחות מג' טפחים כשירה. אע"ג דבעלמא בד' אמות סגיא, כההיא דתנן בית שנפחת וסיכך על גביו כול'. בעלמא דאיתיה לדופן, פחות מד' אמות כשירה, דמכשירינן בדופן עקומה. הכא דלשוויה לדופן, פחות מג' טפחים בענן.
<h2>דף ו:</h2>
פיס' שתים כהילכתן כול'. פי' כהלכתן כהילוכן, זה בזה, זה מזרחית צפונית או מערבית ודרומית. לאפוקי זה כנגד זה, דהוה ליה כמבוי מפולש. טעמא דרבנן יש אם למסורת, בסכת בסכת בסוכות תלתא זימני, תרי חסירין וחד מלא. חד לגופיה, דאין דורשין תחילות. פשו להו תלת, אתאי הילכתא למשה מסיני וגרעתה לשלשית ואוקימתיה אטפח. ור' שמעון סבר יש אם למקרא, בסוכות קרינן, הרי ו', בסוכות תרי משמע, דל חד קרא כוליה לגופיה, פשו להו ד', אתא הילכתא וגרעתה לרביעית, ואוקימתה אטפח.
<h2>דף ז.</h2>
טפח שוחק, מעט יותר. ומעמידו פחות מג' סמוך לדופן הרי ד', והוי רובא דדופן. דאיכא דפנות דעריבן, שהיה לה מזרחית צפונית. דליכא דפנות דעריבן, שהיה מזרחית מערבית. וניתרת נמי בצורת (טפח) [פתח]. כולהו דברי רבא אמתניתין קאי, ולא אמבוי מפולש. וצריכא נמי צורת פתח. טפח שוחק אצל היוצא, וקנה משהו בזוויות שכנגדו, וקנה על גביהן. רש"י פירש, ואינה ניתרת אלא בצורת פתח, קנה שלחצי טפח מיכן אצל היוצא וקנה שלחצי טפח בזוית זו כנגדו וקנה על גביהן. ודלא כרבינו יצחק הפוסק בין ישנו טפח בין אינו. דעביד ליה טפח שוחק. בהרחקה פחות מג' טפחים, ועוד קנה משהו במקצוע שכנגדו.
<h2>דף ז:</h2>
סיכך על גבי מבוי, מפולש, שיש לו לחי, משהו, כשירה, מיגו דהוייא ליחי לעיניין שבת, הויא דופן לסכה. וסבר רבא לחי משום מחיצה, והוי להו ג' דפנות. אע"ג דבסוכה בעינן טפח, מתיר בלחי משהו על ידי מיגו. ודווקא לשבת כשי' ולא בחול, דדופן טפח בעינן. ונהי דרבה לא היה מתיר לכתחילה לטלטל מרשות היחיד לתוכו, אבל מדאורייתא, מחיצה היא לחייב הזורק מרשות (היחיד) [הרבים] לתוכו. ומיגו דהוי דופן לשבת למיהוי רשות היחיד דאורייתא לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו, ולפטור הזורק מתוכו לרשות (הרבים) [היחיד], הוי דופן לעיניין סוכה. פסי ביראות. בור של עולי רגלים, התירו חכמים במחיצת אמה לכל ד' רוחות, פס אמה לכל קרן וקרן מיכן ומיכן, ואע"פ שבין פס לפס י' אמות, מותר לטלטל שם הדלי לדלות מים לעולי רגלים, כדאיתה בעירובין [י"ז ע"ב]. פיס' ולא מחמת דפנות. שאם היו דפנות קנה קנה פחות מג' אע"פ שחמתה מרובה מצילתה כשירה, דאסכך קפדינן ולא אדפנות. ר' יאשיה הא דאמרן, דאף מחמת דפנות (צלתה מרובה מחמתה) [חמתה מרובה מצלתה] פסולה. ד' על ד' אמות, כדין בית, ובית לא חשיב בציר מהאי שיעורא. כדאמר בריש מסכתין [ג' ע"א]. ור' יהודה מכשיר, דדירת קבע בעינן. רבן גמליאל פוסל, דדירת קבע בענן. וכגון שיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, כדאיתא באידך פירקין [כ"ג ע"א]. כמין צריף. שאין חלוק הגג מדפנותיה. או שסמכה לכותל שאין לה גג, ואינה קבע. כשובך של יונים. והיא עגולה. שיפועי אוהלים אינן כאוהלים. דלא חשיב גג, אם כן אינו סכך.
<h2>דף ח:</h2>
של יוצרין, מוכרי כלי חרס. הפנימית אינה סוכה. שהיא לדירה, ודירתו ותשמישו שם, וחייבת במזוזה לעולם, הואיל דדירתו שם כל השנה. החיצונה סוכה, ואינו צריך לסותרה ולעשותה לשום (גג) [חג] כיון דכולא שתא לא דייר התם, והשתא דייר, מוכחא מילתא דלסוכה היא. ופטורין מן המזוזה לעולם, דלאו לדירה היא, שעשויה לצאת ולהכניס שם תגרים. ותיהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותתחייב במזוזה. דקיימא לן במנחות בהקומץ רבא [ל"ג ע"ב] דחייבת במזוזה. משום דלא קביעא. גם הפנימית, ואינה חשובה שתהא חיצונה לה לבית שער. והוא שעשויה לצל. ולא לצניעות, דאי נעשית לצניעות לא יצא ידי חובתו, ואם לצל נעשית אע"פ שלא נעשית לסיכוך כשירה. סוכת רועין. ישראל הן. קייצין. מיבשין גרוגרות וצימוקין. בורגנין. בתים מערבה. כולהו בני חיובא נינהו, דישראל הן ולא קביעי. וסוכת גנב"ך. אע"ג דלאו בני חיובא נפיק ידי חובתיה. ירושלמי [ה"ב], וצריך לחדש בה דבר, כמה, כל שהוא. ויש אומרים טפח, ולא פליגי, מאן דאמר טפח מצד אחד, ומאן דאמר משהו, סביבות הסוכה.
<h2>דף ט.</h2>
פיסקא. סוכה ישנה שנעשית קודם לחג ל' יום, דאי תוך ל' יום אפי' לבית שמאי כשירה, דסתמא לשם חג נעשית. ואם עשאה לשם חג מתחילת השנה כשירה. לבית שמאי איצטריך, דאי לבית הלל אפי' שלא עשאה לשם חג כשירה. שאסור בהנאה כל ז'. דהוקצו למצוה, דאי לאחר ז' קיימא לן במגילה [כ"ו ע"ב] תשמישי מצוה נזרקין ונהנין מהן, דהא עבר זמן המצוה. שחל שם שמים על החגיגה. שאסור ליהנות ממנה מיד שהקדישה.
<h2>דף ט:</h2>
פיס'. העושה סוכתו תחת האילן. בגמ' מוקי לה באילן שצילתו מרובה מחמתה, פסולה, דאי חמתו מרובה מצילתו כשירה. והוא שחבטן. השפיל ענפי האילן עם הסכך, דאי לאו הכי פסולה כאילו עשאה בתוך הבית, ופסולה. להכא תלאה בבית, לפי שצילתו מרובה מחמתו. ומקשה בגמ', והא קא מצטרף סכך פסול עם סכך כשר. ואפי' חמתו מרובה מצילתו נמי תהא פסולה. יש מפרשין, שסכך כשר אין הצל מרובה אלא עם צל האילן, ואמאי כשירה. לפי פי' זה אין צריך לסלק הריהטין מן הגג, אם עושה הסכך מלמטה. דדוקא, אם צל האילן משלים שיעור הסכך פסולה, הכא נמי אם שיעור רהיטין משלמין לצל סכך, פסולה. ואם לאו כשירה. ומשני כשחבטן. השפיל ענפי האילן עם הסכך, והרי הן מעורבין יחד, והסכך כשר רבה עליו ומבטלו. ויש מפרשין והא מצטרף סכך פסול עם סכך כשר, והרואה אומר שצילתה מרובה מחמתה עם ענפי האילן, ואפי' צל סוכה מרובה פסולה. ולפי פירוש זה צריך לסלק הרהיטין מן הגג. ורהיטין מפני שהן מחוברין ותקועין בגג, חשיב סכך פסול. סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה. דכתיב [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו, ולא בסוכה תחת הסוכה, בסכת, חסר כתיב. אם אין דיורין בעליונה. שאין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה, ואפי' מקבל על ידי הדחק, שגג התחתונה רעוע, ואם רוצה לשבת שם אינו יכול, גם התחתונה כשירה, דלא חשיבא כסוכה תחת סוכה. וכגון שאין העליונה גבוהה מקרקע התחתונה יותר מכ' אמה.
<h2>דף י.</h2>
מפני החמה שלא תיפול עליו אבל צילתה מרובה. וכן מפני הנשר, שלא יפלו הקיסמין על שולחנו, כך פירש רבינו שלמה. ונראה לי טעמא משום דאחשביה לסדין כסכך פסול. ורבינו תם פירש פירס תחתיה סדין שלא יהיו העלין נושרין אם יבוא רוח, ותהא חמתה מרובה מצילתה, אבל כדי שלא יפלו העלין על שולחנו, אינה פסולה. אבל לניאותה כשירה. אם פירש עליה קרמין ופריכין מצויירין. ואסור להסתפק מהן, מפני שהוקצו למצוה. יינות ושמנים, נתונות בכוסות של זכוכית. וסלתות, כלי מלא סלת. פרכילי אשכולות, תלויין בזמורה. ואם התנה עליהן, לא הוקצו למצוה. איני בודל מהן, להיות כוחי ורשותי בהן כל בין השמשות של ערב יום טוב ראשון, הילכך בשעת ביאת היום, שהיתה קדושה צריכה לחול עליהן לא חלה, לפיכך לא הוקצו.
<h2>דף י:</h2>
נויי סוכה אין ממעטין, בגובה עשרה שהוא הכשר סוכה דלאו דירה סרוחה היא, ולא ביטל המחיצות. מן הצד ממעטין שאינה ז' על ז' טפחים, כדי ראשו ורובו ושולחנו. שטחה אמטללתא. וחולו של מועד היה, והא חזו לה דרטיבה, וניכר דלייבשה הניחה שם. לכי יבשה קאמינא לך, דתישקלה. ולי נראה לפרש לכי יבשה קא אמינא לך שיאמרו שסוכך בה. נויי סוכה המופלגין מן הסוכה ד' טפחים [תוס', קרמים וסדינין הפרוסין תחת הסוכה לנויי פסולה, משום דאהל מפסיק, ואישתכח דלא גני בסוכה. ורב נחמן אמר כשירה, כיון דלנויי סוכה יהבינהו בטלי לגבה עכ"ת].
<h2>דף יא.</h2>
פיס'. הדלה עליה כול'. קנים מתוקנים למעלה כסכך, ופירש עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום, איניבא בלע"ז. [פסול], מפני שמסכך בדבר המחובר לקרקע. וכת' [דברים ט"ז] באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גרן ויקב הכת' מדבר. או שקצצן כשירה, לאחר שהדלן על הקנים קצצן. וצריך לנענע אחר הקציצה לשם סוכה, דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. וקרינן תעשה ולא מן העשוי בפסול. אע"ג דבעלמא לא צריך סכך לשם סוכה, הכא איצטריך, משום דמחובר הוא. וגידוליו מן הארץ. למעוטי עורות אע"ג דלא מקבלי טומאה מיד שהפשיטן, אין מסככין בו, דפסולת גרן ויקב גידולי קרקע הן, והעורות אינן נצמחין מן הקרקע.
<h2>דף יא:</h2>
תלאן, הציצית בבגד ועשה הקשרים קודם שפיסק ראשי החוטין שלהן, ואחר כך פיסקן, פסולין. אבל תלאן ולא קישר, ופיסק (ואחר כך רש"י) [ראשי החוטין שלהן אחר כך כשירה]. אע"ג דתלאן תחילה בטלית כשלא היו מופסקין. בפסולת הגרן. קשין, שהן תלושין לאחר שהוציא החיטין מהן. פסולת יקב, עלין שנתלשו מן הגפן.
<h2>דף יב.</h2>
פיס'. חבילי זרדין. ענפי אילן רכים, ופעמים מאכילן לבהמה, פסולין. וטעמא מפרש לקמן. וכולן, אפי' חבילין, כשירות לדפנות. והתורה אמרה, תעשה לשם צל. ולא מן העשוי, בפסול. ואפי' מתחי' הניחם שם לשם צל פסולה, שמא יסכך באותן שניתנו לייבש.
<h2>דף יב:</h2>
[תוס'. בחיצים, בית יד של חיצים. זכרים, כעין שלנו שתוחבין אותן בבית קיבול של חץ [כשרה], משום דפשוטי כלי עץ הוא. נקיבות, שיש נקב בראשו והחץ נכנס בה עכ"ת]. ואעפ"י שעשוי למלאות לעולם ולא להתרוקן פסולין, דדבר המקבל טומאה הוא, ודומייא דשק חשוב העשוי לטלטל מלא וריקם. באניצי פשתן, סרוק, ומקבל טומאה בנגעים, דאמרי' בבמה מדליקין [כ"ז ע"ב] והאונץ של פשתן משיתלבנו. שושי ושוצרי, עלי אילן. ויש אומרים עלי ירקות. כיון דסני ריחייהו יש להן ריח רע.
<h2>דף יג.</h2>
היזמי והיגי מיני קוצים. דנתרי שוכייהו, נושרין הקוצין בשולחנו ושביק ליה. אפקותא דדיקלא, בשורש דקל יוצאין כמה ענפים מחוברין. אע"ג דאגידי על ידי השורש, ודומין לחבילין, אגד בידי שמים לאו שמיה אגד, ולא נאסרו אלא החבילין שנאגדו בידי אדם. אגד בחד, באדם שאוגד עץ אחד(ים), [הואיל] ושורש אחד להן.
<h2>דף יג:</h2>
איסורייתא חבילין קטנים. למניינא [בעלמא] למוכרן בחבילין. ולא דמו לחבילין העשויין לייבשן. צריפא דאורבני. עושה חבילין מערבה שעומד בתוכן הצייד של עופות, והן נצרין קשורין יחד ככלוב של עופות. ראשי מדנין, ראשי קשרים שלהן. [מדנים, כמו מעדנים, כמו [איוב ל"ח] התקשר מעדנות כימה]. והא אגידי מתתאי. ועדיין שם חבילין עליהן, שאינו עשוי לטלטלו, [באיגודו], שיסתר הקשר.
<h2>דף יד.</h2>
פיס'. מסככין בנסרים. לקמן מפרש כמה רחבן. נתן עליה נסר שרחב ארבעה טפחים כשירה. וכגון שנתנה מן הצד, וכשירה משום דופן עקומה. ובלבד שלא יישן תחתיו, נהי דסוכה כשירה משום דופן עקומה, אבל לישן תחתיו אינו יוצא ידי חובתו. אית ליה גזירת תקרה, סתם תקראות שלהן בנסרים שיש להן ד' טפחים, ואם תתיר לסכך בנסרין שיש בהן ד' ילך אצל תקרתו העשוייה, ויאמר מה לי זו ומה לי זו, והתקראות פסולין, שנעשו לאוצר חיטין, או לדבר אחר, וקרינן ביה תעשה ולא מן העשוי. והא דתנן נתן עליה נסר, כול', ר' מאיר קתני לה. דלר' יהודה אפי' כולה. מנסרין שיש (עליה) [בהן] ד', כשירין. קנים בעלמא נינהו, כקנים חשיבי, ולמה לא יסכך בהן. ר' יהודה סבר כיון דלית בהו שיעור מקום לא גזרינן. והאי דנתן עליה נסר דברי הכל הוא.
<h2>דף יד:</h2>
ומודה ר' מאיר כו'. ולא גזר שמא יעשה כל התקרה בנסרין שיש בהן ד'. שאם יש בין נסר לנסר, שהן רחבין ד', כמלוא נסר שמניח פסל, פסולת גרן ויקב. ובסוכה שהיא ח' אמות מצומצמות עסיקי', שמניח נסר ופסל נסר ופסל ונסר ופסל מחד גיסא, ונסר ופסל ונסר ופסל נסר ופסל מחד גיסא. נסר ד', ופסל ד' מחד גיסא, ג' נסרין וג' פסלין מצד זה, וכל חד בין הנסרין ובין הפסלין הוו ד' טפחים. וכן מצד אחר, מניח נסר ופסל ג' נסרין וג' פסלין, והוו להו ב' פסלין באמצע, דהוו ח' טפחים בסכך כשר, ונכשרת הסוכה על ידי דופן עקומה, דמן הפסלים שבאמצע עד הדופן כ' טפחים, וכן מצד זה. ומודה ר' יהודה שאם נתן עליה נסר מן הצד כשירה, משום דופן עקומה. כשפודין של מתכת, הואיל דרחבין ד', גזרינן גם בעוביין.
<h2>דף טו.</h2>
פיס'. תקרה שאין עליה מעזיבה. סתם תקרה בנסרין שיש בהן ארבעה. מעזיבה היא (הטיח וסיד של אבנים) [הטיח של סיד ועפר ואבנים]. מפקפק, סותר ומנענע הנסרין לשם סכך, או נוטל אחד מבנתיים, ומניח פסל במקומה. והוא שיהא הפסל שבאמצע ז' טפחים, וכשירה על ידי דופן עקומה. מפקפק. כלומר, אע"פ שפיקפק אי נוטל אחד מבנתיים אין, ואי לא לא. משום דחיישינן לגזירת תקרה. ולמה להו לר' יהודה ולר' מאיר (ואיפלוגי) [לאיפלוגי] בתרתי, בגזירת תקרה. לרב דאמ' לעיל בנסרין שיש בהן ד' פליגי, הכי קאמר ליה ר' יהודה לר' מאיר אמאי אסרת בנסרין משום גזירת תקרה, בית שמאי הוא דאית להו, אבל בית הלל לא גזרי. ואמר ליה ר' מאיר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. אלא נוטל אחד מבנתיים ומניח פסל במקומה דאיכא עשייה מעלמא. ולשמואל דאמ' בנסרין שאין בהן ד' פליגי, ובנסרין שיש בהן ד' פסול' לדברי הכל. בבטולי תקרה פליגי, אע"פ שהן רחבין ד', הואיל דמבטל תקרה דסתר לה אין לגזור משום גזירת תקרה, דהא חזו דאיהו מקלקל תקרה, ומשום הכי בית הלל לא גזרו ואפי' בפיקפוק סגיא. ובית שמאי סברי דווקא בנוטל אחת מבנתיים. ור' מאיר סבר גם בזה בית הלל אסרי, אלא נוטל אחת מבנתיים ונותן פסל במקומה.
פיס'. בשפודין. דבר המקבל טומאה. בארוכות המטה, שפונרי בלע"ז. [ומוקי לה בגמרא] בארוכה וב' כרעים, דעדיין בת קבולי טומאה הן. אם יש רוויח בניהן כמותן, שיניח שם פסל אע"ג דכהדדי נינהו, שהפסול ככשר כשירה. אליבא דמאן דאמ' פרוץ כעומד אסור, מוקי לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב, וראשי הקנים נתונין על השפודין וממעטין סכך פסול, וסכך כשר רבה עליו, ומבטלו.
<h2>דף טז.</h2>
החוטט בגדיש, כמו חוקק, אינה סוכה מדאורייתא, משום תעשה ולא מן העשוי. לא שנו, דפסל, אלא שמתחילה כשהגדיש לא עשה לשם צל, חלל טפח, בגובה, דבכך חשוב אוהל. וברוחב ובאורך ז' על ז' טפחים, כהכשר סוכה.
פיס'. המשלשל דפנות מתחיל לארוג ואורג מלמעלה כלפי מטה, [אם [גבוהין] (גבהוין) — מן הארץ] ג' טפחים, כדי שיזדקר הגדי בבת ראש בהדיא, פסולה, דאינה מחיצה. אבל אם אורג מלמטה למעלה, אם גבוהין [הדפנות] י' טפחים, אע"פ שלא הגיעו לסכך כשר. ור' יוסי סבר מחיצה תלויה מתרת, אפי' ממעלה למטה כשירה, הואיל דגבוהין י', דמחיצה תלויה מתרת.
<h2>דף טז:</h2>
מתרת בסוכה משום דופן. ובסוכה שאינה גבוהה אלא י' טפחים עסקינן, דאי בגבוהה יותר לא אמרינן פחות מג' למעלה, דהוי יותר מג' מן הסכך ועד הדופן. דמשך סוכה, רוחב ואורך הסוכה.
<h2>דף יז.</h2>
הרחיק את הסיכוך, לאו (בגבוהה) [בגובהה] קאמר, אלא (ברחובה) [ברוחבה] שהניח אויר בסכך אצל דופן, דאויר פוסל בג' טפחים. כתב רבינו שלמה מיכן אני אומר הא דאמרינן סכך פסול שמן הצד דופן עקומה להכשיר עד ד' אמות, משום דחשבינן לסכך כאילו מן הדופן נכפף ונעקם למעלה ובאויר ליכא למימר הכי, ואיני מפר' רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה. דאם כן באויר [נמי] נימא הכי.
פיס'. בית שנפחת, באמצע רחוק מן הדופן לכל צד וסיכך על הפחת, ונמצאת תקרת בית שהיא פסולה משום [תעשה ולא מן] העשוי המפסקת בין הדופן לסכך [כש(י)ר(ה)] אם יש בין הכותל לסכך [כשר] ד' אמות פסולה, דלא נאמרה הלכה למשה מסיני בדופן עקומה אלא בפחות מד' אמות. וכן חצר המוקפת אכסדרה. כל חצר (לפני הבתים הוא לפני הבתים למעלה) [שבתלמוד לפני הבתים ולפני הבית עשו] אכסדראות לג' רוחותיה של חצר ואכסדרה [פתוחה היא] ואין לה דופן לצד החצר, ויש עליה תקרה, וזה סיכך על גבי אוירה של חצר, שבאמצע היקף האכסדראות ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה, ונמצאת תקרת האכסדרה המוקפת סביב מפסקת בין סכך כשר לדפנות, אם יש ברוחב האכסדרה ד' אמות פסולה. שהקיפוה. סיבבו סביב סמוך לדפנות בדבר המקבל טומאה, ובאמצעה נתן סכך כשר. אם יש, תחת הסכך פסול, ד' אמות פסולה, לפי שאין לה מחיצות. פחות מיכן כשירה, דאמרינן דופן עקומה.
<h2>דף יח.</h2>
אויר ג' בסוכה גדולה, בין באמצע בין מן הצד פוסל בג' טפחים ואם מיעטו, אפי' בשפודין, דסכך פסול הוא, אע"ג דבין האויר ובין סכך פסול הוי ג' טפחים, הואיל דסוכה גדולה היא כשירה. אבל בקטנה, שאינה אלא ז' טפחים (הואיל), מיעטו בשפודין לא הוי מיעוט, דסכך כשר אינו אלא ד' טפחים. אבל אם מיעטו בקנים, האויר לא חשיב, ובטל בפחות מג' טפחים, דאמרי' לבוד. למעלה באמצע הסוכה, אמרינן בה לבוד להכשיר האויר בפחות מג', אי לא.
פצימין, כעין קורות או עמודין תחת האכסדרה פחות מג' טפחים מזה לזה, כשירה, דאמרינן לבוד, והוו דפנות לסכך. אין לה פצימין, אלא תקרת האכסדרה יוצאה כלפי חוץ תחת הסכך, והאכסדרה היא רחבה יותר מד' אמות, שאין להכשיר בדופן עקומה. פי תקרה. פיות הנסרים היוצאין חזינן כאילו יורדין וסותמין, והויא מחיצה. לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם הואיל דזו התקרה לא נעשת אלא בשביל שימוש חוצה לה. אבל אמרי' בעלמא פי תקרה יורד וסותם שנעשה להשתמש בפנים.
<h2>דף יט.</h2>
[תוס'. רב אשי אשכחיה לרב כהנא כול'. סוכה זו שתים כהילכתן היו לה, דרום ומזרח, והשלישית סמוכה לאכסדרא, ולא היה עושה לה טפח שאמ' חכמים, אחוי ליה שהיו הפצימין שלו טפח ויותר עומד אצל היוצא, אבל משוך רחבו לאחורי סוכה באורך שהאכסדרה עודף על הסוכה ואינו נראה לתוכו אלא עומד בשוה לדופן (בתוכו) [בסופו]. ושוה מבפנים. לאותן העומדים בפנים אינו נראה, אבל לאותן העומדים באכסדרה להלן מכנגד הסוכה, ואין רואין חללה נראה פצים זה בהתחלת דופן שלישית לסוכה, עד כאן] דאמרי' לענין מבוי נראה מבחוץ ושוה מבפנים. בליטות היוצאין מן הכותל אמרינן בעירובין פרק קמא [ט' ע"ב] נידון משום לחי.
<h2>דף יט:</h2>
פיס'. כמין צריף, כוך של ציידי עופות שעושין מחיצות לפי שעה לעמוד שם, ואין להם גג אלא למעלה משופע (בב') [מכל] צדדין. וכן אם סמכה לכותל, אין לה גג. בכילת חתנים, שאין לה גג. כר' אליעזר, דלא חשיב ליה גג ואינה מפסקת בינה לסכך. והיל' כרב יוסף דתני וחכמ' פוסלין, ש"מ דאינו חשוב אהל, אם כן מותר לישן בכילה שאין לה גג. שאם הגביהה מן הקרקע טפח, עושה למעלה גג טפח, או שהרחיקה מן הכותל טפח. פי', שסמכה על גבי יתידות שיוצאין מן הכותל, כיון שיש בו תורת לבוד, חשיב גג.
פיס'. מחצלת של קנים והיא גדולה, סתמא לסיכוך עבידא, ואינה מקבלת טומאה, דפשוטי כלי עץ נינהו. עשאה לשכיבה. אם קטנה היא, סתמא לשכיבה עבידא, ומיטמא טומאת מדרס, כדאמ' [כלים פכ"ז מ"ב] מפץ ו' על ו' טפחים. וכל הראוי למדרס מיטמא טמא מת וכל הטומאות נמי מטמא. אחת גדולה ואחת קטנה. הרי היא כקטנה, דסתמא לשכיבה עבידא ואין מסככין בה.
<h2>דף כ.</h2>
של שיפה מין גמי. והוא דלית לה גדנפא, שפה, [סביב גבוהה מעט], ויש לה בית קיבול לקבל מה שנותנין בה, אפילו גדולה, אין מסככין בה ואפילו פירש דלסיכוך מקבלת טומאה. בודיתא. לשון לעז הוא, מחצלאות. קיר. היינו שפה. מידי דהוה אבליות של כלים. דאמרינן לעיל [ט"ז ע"א] סיככה בבלאי כלים פסולה, הואיל שבאו מדבר שמקבל טומאה.
<h2>דף כ:</h2>
הישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו. אוקמ' במיטה עשרה והוי כסוכה תחת סוכה. [ורבינו שלמה פירש [דאוהל] (דהואל) מפסיק בינו לבין הסוכה]. נוהגין היינו כול'. דסבירא ליה לא אתי אהלי עראי ומבטל אהלי קבע, ר' יהודה לטעמיה דסבירא ליה סוכה דירת קבע בענן. טבי עבדי, עבד כנעני היה, שעבדים פטורין מן הסוכה, דכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה, דילפינן לה לה מאשה [חגיגה ד' ע"א], וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. לפי דרכינו למדנו, בסיפור דברים שאמ' דרך בדיחותא [בעלמא], שהיה משתבח בעבדו, שיודע שעבדים פטורין מן הסוכה.
<h2>דף כא:</h2>
פיס'. הסומך סוכתו לכרעי המיטה. שחקק כרעי המיטה והניח בהן קינים גבוהים י' טפחים, וסיכך על גבן. אם אינה יכולה לעמוד כול', וטעמיה דר' יהודה מפורש בגמרא חד אמר לפי שאין לה קבע [פי'] שמטלטלת, וחד אמ' לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה. אבל סיכך על גבי המיטה, כגון שנעץ ד' קנים בד' פינות המיטה ומלבנות המטה היו גבוהין י' טפחים, ובמקום ארוכות היו נסרין רחבים י' טפחים, דברי הכל כשי', אפי' ר' יהודה מודה דהסיכוך (עומד) [מונח] על הקנים שנועצים בקרקע.
<h2>דף כב.</h2>
פיס'. המדובללת. פליגי בגמרא, חד אמר מבולבלת, קנה עולה וקנה יורד, ובין כל קנה וקנה אינו ג' טפחים, ואין בגגו טפח, ותרתי קתני, סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה. וחד אמר מדובללת, מדולדלת, וחדא קתני, דהיינו כשצילתה מרובה מחמתה, בצימצום. המעובה כמין בית, [שעשה] הסכך עב, אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשי'. ובית הלל אמרו בגמ' אע"פ שאין כוכבי חמה נראין מתוכה כשירה. ולא אמרינן מתחזי כמין בית, ולית בה היכר סוכה, ותיפסל.
<h2>דף כב:</h2>
אם החמה והצל מלמעלה שוין פסולה. אע"ג דאמרי' [לעיל ט"ו ע"ב] פרוץ כעומד מותר. הואיל דכשרות ופסלות תלוי בחמה ובצל במקום ישיבת האיש תלוי, אם — מלמטה שהיא לישיבה הצל והחמה שוין כשירה. כאיסתירא מלתחת, כחצי סלע. אע"ג דברוב מקומות מפרשי' חצי זוז איסתרא, מכל מקום פירושו חצי סלע, אם הפרוץ מחזיק זוז מלמעלה, החמה מלמטה כאיסתרא, כחצי סלע שהוא יותר. [תוס'. ורבינו שלמה פירש כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת, כשהנקב רחב כשיעור זוז, חמתו רחבה למטה יותר כשיעור סלע. ובכל מקום אמרינן איסתרא סלע מדינה. עכ"ת].
פיס'. בראש האילן כשירה. אם עבר ועלה בה ביום טוב יצא ידי חובתו, אי נמי, כשירה לחולו של מועד, לכתחילה.
<h2>דף כד:</h2>
העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות, והסיכוך על גביהן כשירה. ואע"ג דאמרינן מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה אינה מחיצה. אוקימ' בגמ', דעביד לה בהוצא ודפנא, שאין רוח מצוייה מנדנדת אותה.
<h2>דף כה:</h2>
הני מילי צערא דממילא. כגון ריח הקרקע כשימטיר מעט, הארץ מסרחת. אי נמי, יש בה הבל החום ואינו יכול לעמוד שם. פטורין מן התפילה. לפי שאינו יכול לכוין את דעתו. ומן התפלין, מתוך שמחה נוהג בהן קלות ראש. וחייבין בקריית שמע, דבפסוק אחד יכול לכוין.
<h2>דף כו.</h2>
ותגריהן, אותן שקונין מן הסופר כדי להרויח בהן. הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום. דתשבו כעין תדורו בענן, וכשעומד בביתו בשאר ימות השנה מתעסק בצרכיו, הכי נמי הכא אינו מניח להתעסק בעינייניו משום ישיבת סוכה [נ"א. וכשעומד בביתו מתעסק בעניניו, ואינו נמנע מללכת בדרכים, הכי נמי עכשיו מתעסק בצרכיו, ואינו נמנע מפני ישיבת סוכה]. [הולכי לדבר מצוה פטורין, מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. ואע"פ שאינן הולכין אלא ביום, משום דטרידי במחשבת המצוה ובתיקוניה, פטורין מן הסוכה]. ארקתא דפרת, ישינין על שפת נהר פרת, ולא בסוכה. וליעבדו סוכה התם, בגינה. תשבו כעין תדורו, ואינו יכול להוליך שם כרים וכסתות כמו שמשתמש בביתו. פירצה קוראה לגנב. אם עומד בתוך הסוכה אין מי שרואהו וגונב. משל הוא, פירצה קוראה לגנב שיגנוב, שאין מי שיעכב על ידו. פיס'. לא מיבעיא חולה שיש בו סכנה, אלא אפי' חש בעינו. בכילה, אע"פ שיש לה גג, משום באקי, מפני היתושין [והזבובין], שלא היו מניחין לו לישן, ומצטער הוא ופטור מן הסוכה. משום סירחא, של עפר. כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, היינו כביצה אוכל תחילה ואחרי כן הולך לדרשא. לפי שאין קבע לשינה. ופעמים דיי לו (באותה שינה) [בשינה מועטת], ואינו ישן יותר, והויא [ליה] שינת קבע. [ע"ב] אסור לישן ביום, שלא יתבטל מלימודו.
<h2>דף כו:</h2>
וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל מפחות מכביצה נטלו במפה. כורך ידיו במפה משום נקיות, ולא היה נוטל ידיו. ולא בירך אחריו ברכת המזון. [תוס'. דקסבר פחות מכביצה לא בעי נטילת ידים, ולא בעי סוכה, ולא ברכת המזון, דדריש כר' יהודה [ברכות מ"ט ע"א] דכת' ואכלת ושבעת וברכת, אכילה שיש בה שביעה, והיינו כביצה. אבל לפניו בכל דהוא בעי ברכה, שהרי נהנה, ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. עכ"ת].
<h2>דף כז.</h2>
פיס'. י"ד סעודות חייב לאכל בסוכה, דתשבו כעין תדורו [בענן]. מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף בסוכה נמי. וחכמ' אומ' אין לדבר קיצבה, כדירה, מה דירה אי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל, אף בסוכה נמי כל שעה שאוכל יאכל בסוכה, ואינו חושש אם אינן י"ד סעודות. חוץ מליל יום טוב הראשון שחובה לוכל בסוכה, דילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה להלן לילה הראשונה חובה לוכל מצה, [שנא' [שמות י"ב], בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה] אף סוכה נמי לילה הראשון חובה [לוכל בסוכה], מיכן ואילך רשות. ישלים בלילי יום טוב האחרון. בסוכה, במיני תרוגימא, דאילו בפת ובשר סעודתא דיומא הוא, ונראה כמוסיף על ז' ימים, ועובר על בל תוסיף. מיכן, יש להוכיח, דנפיק במיני תרוגימא בג' סעודות בשבת.
<h2>דף כז:</h2>
אין יוצאין מסוכה לסוכה, לישב היום באחת ולמחר בסוכה אחרת, וכן אין עושין סוכה בחולו של מועד, דכת' [דברים ט"ז] חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, עשה סוכה לשם חג שבעה. שאם נפלה שחוזר ובונה אותה, דלשם חג [שבעה] נעשית, ולא חיישינן שמא יעשה סוכה רעועה מעיקרא, ותיפול ביום טוב, ואינו יכול לבנותה. ישבו בסכת, חסר כת', ואם תאמר שיש לו חלק בה אינו מגיע לרביע פרוטה בין אלף איש.
<h2>דף כח.</h2>
פיס'. מי שהיה ראשו כול'. כולה מיפרשא לקמן. ירושלמי [ה"ח] ראשו ורובו ו' טפחים ושולחנו טפח. נשים ועבדים פטורין, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ופטור. קטן שאינו צריך לאמו. זהו חינוכו וחייב מדרבנן. [ע"ב] מחסורי מיחסרא והכי קתני, ושמאי מחמיר, ומעשה שילדה כול'. ואין אמו מקנחתו, אלא הוא מקנח את עצמו. ואינו קורא אימא אימא, עד שתבוא אליו.
<h2>דף כח:</h2>
פיס'. כל שבעת הימים כול', ומטייל עם ארחיו ואוהביו בסוכה. אוכל בסוכה, אבל פירי לא בעי סוכה, כדאמ' בפרק בתרא דיומ' [ע"ט ע"ב]. ומשנן, לומד שם. למיגרס גירסא בעלמ', דאין צריך ישוב הדעת כל כך, אבל לעייוני בסברא בר ממטללתא, דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא.
<h2>דף כט.</h2>
מאני מיכלא. רש"י פירש קערות קדרות שאכל בהן. ורבינו תם פירש כגון עריבות. משתסרח המקפה של גירסין, שמתקלקל מהרה. נשא זיקא ומייתי צבייתא. הרוח הביא קיסמין בסוכה. וירד לפי שהסוכה בגגין שהגגין שלהן לא היו משופעין. עד שייאור, עד שיעור משיעלה עמוד השחר, אבל בלילה אפי' ניעור אין מטריחין אותו לעלות. ומשיעלה עמוד השחר אם הקיץ מאיליו, מטריחין אותו לעלות, אם רוצה לישן יותר, אבל להקיצו לכתחלה לא. מי שפך למי העבד לאדוניו. שאינו עושה לו ועובדו מאהבה אלא עושה לו להכעיס. ואסיק', ושפך לו רב קיתון על פניו כלומ', אי אפשי בשימושך, כך [אם] ירדו גשמים [בסוכות], אינו חפץ בסוכתן של ישראל.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול. בגמ' פליגי אמוראי, יש אומר לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שיני, משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ורב אשי דהוא בתרא אוקמא ביום טוב ראשון [דווקא], ולא מיבעיא קאמ', לא מיבעייא שאול דלא נפיק, דכת' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם משלכם, והאי לאו דידיה הוא, אבל גזול אימא סתם גזול ייאוש בעלים הוא, וניקנייה בייאוש קמ"ל, דלא. אבל ביום טוב שיני, מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. יבש פסול, שאינו הדר. ירושלמי משום שנ' [תהלים קט"ו] לא המתים יהללו יה. של אשירה, אילן שנעבד בימי משה שהיו בעת כיבוש ארץ ישראל, דכת' [בהו] [דברים י"ב] ואשריהם תשרפון באש, והאמוריים לא ביטלום, שנצטוו ישראל לא תחיה כל נשמה. ושל עיר הנדחת, כגון שהיה תלוש בשעה שעבדו ישר' ע"ז. דאילו במחובר, אמרינן בפרק חלק [קי"ג ע"א] של עיר הנדחת תלושין אסורין מחוברין מותרין. (וכגון) [וכת'] [שם י"ג] ושרפת את כל שללה. ובאשירה כת' [שם י"ב] ואשריהם תשר(ו)פון באש, והואיל דבני שריפה נינהו, כתותי מיכתת שיעורייהו, ולולב צריך שיעור כדמפ' לקמן. נקטם ראשו של לולב, דלא הוי הדר. ניפרדו עליו שמתחיל להפתח מלמעלה, יאגדנו שיהא נאה. ציני, דקלים. הר הברזל, שם מקום.
<h2>דף לב.</h2>
נסדקו עליו [ועביד] כבהמניק, שנראה שיש לו ב' ראשין כהמנק, כלי שאוחז בהן הקלף בשעה שכותב. כוויץ, נכווץ השדרה עם העלין. קווץ עלו בו קוצים. [תוס'. סדוק, פירש רש"י נסדקו ראשי העלין. אמר רב פפא האי דקתני סדוק פסול, לאו שנסדקו ראשי העלין או שדרה, אלא דעביד כהימנק כלי של סופרים שיש לו שני ראשים שראשו מפוצל, כך גדל הלולב כמין ב' שדראות, מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן. עכ"ת] לרש"י דמפרש תיומת, ראש השדרה, סדוק כבהמניק אפי' באמצע השדרה. לרבינו הפוסק דמפרש תיומת על העלין, סדוק בשדרה בראשו של לולב. עקום, דומה למגל, חד פסול הוא. חרות. קשה כעץ, שנעשה חריות, לאחר שמתקשה ונפתח ונראה כענף עץ בעלמא. דומה לחרות, מתחיל להתקשות ולהיפתח, ואינן מתמעכין העלין עם השדרה. ברייתיה הוא, תולדתו בכך וכשר. דסליק בחד הוצא. העלין עולין מצד אחד בשדרה. והן תלויין בה. ואינן יכולין לחיות עם השדרה. התיומת. פירש רבינו שלמה ב' עלין האמצעים שבהן השדרה כלה נחלקו זה מזה, ונסדקה גם מקצת השדרה עמהן. ולפי פירושו, התיומת שפירש הפוסק כשר. ודברי הגאון הפוסק מפורשין. יש אומ' דלפי פירושו אינו פסול בחסרון אלא אם כן נחסרו [רוב] העלין. ואיני יודע מאיין יש לדקדק [דבר זה]. ונראה לי, דאם נחסר אחת מן העלין למעלה מן השיעור ואי[ל]ך פסול. וזהו דאמרינן נעשה כמי (שנחלקה) [שניטלה] התיימת ופסול, והוי כאתרוג שחסר כל שהוא. ולדברי הפוסק אם נסדק מיעוט העלה שלמעלה בתיימת כשר, לפי שמתמעך הסדק זה בזה. וגם אם נחלקה התיימת למטה בלולב, ונשאר למעלה ד' טפחים כהכשר לולב אע"פ שלא נחתך הלולב [עד לשם] כשר. והכי נמי אמרי' גבי שופר שנסדק [ר"ה כ"ז ע"ב]. שראשו של זה מגיע בצד עיקרו של זה, חוצץ בפני השדרה, ומיכן אני אומר האי דתנן יבש פסול, אשדרה קאי. וכדי לנענע בו. למר כדאית ליה, שישאר טפח בשדרה, ולמר כדאית ליה, בעלין.
<h2>דף לב:</h2>
פיס'. הדס הגזול כול'. כל מה שפירשנו בלולב, דינו בהדס ובערבה ובאתרוג, ומשום דאיכא בהדס, מה שאין כן בלולב וכן בערבה וכן באתרוג, להכי תני להו בבא באנפי נפשה. ענביו גרגרי הדס, ואין ממעטין ביום טוב, דמתקן מנא. בקינא. בחיבור אחד. תרי וחד, תרי למעלה ועלה אחד למטה, שמגיע לשנים. לההוא דתרי וחד, הדס שוטה קרי ליה.
<h2>דף לג.</h2>
מצראה. עומד על הגבול שמתפשט ומתגדל הרבה. [פ"א, מצראה הגדל בארץ מצרים]. פיישין תלת. נשארין ג' אע"ג דהשתא אין חופין את עצו כשר. שלשה בדי עלין לחין. ג' בדין, ובכל בד ג' עלין לחין. ובראש, כל הדס והדס, שיהיו עלין הלחין בראשי הבדין. ועלתה בו תמרה. שאינה נראית הקטימה. ועלתה ביום טוב דלא אמרינן יש דיחוי אצל מצות.
<h2>דף לג:</h2>
דאמ' ר' חנינא לענין דמי האשה, האי שחור אדום הוא אלא שלקה, הושחר. ד' דמים טמאין הן, מדכת' דמיה דמיה תרי, הרי כאן ד'. [ב"ק ט' ע"ב] עד שליש משלו מיכן ואילך משל הקב"ה. אם מוצא לולב בי"ב [פשי'] אלולב נאה ממנו בי"ח, חייב ליקח הנאה, ושכרו יתן לו הקב"ה לעולם הבא. אבל אם יתן יותר משליש יתן לו הקב"ה שכרו גם בעולם הזה, מפני שמהדר המצוה. דעניב ליה מיענב. ועניבה לאו קשירה היא, ואי אגיד מאתמול צריך לקושרו קשר מעליא, למצוה לנוי.
פיס'. והצפצפה. מין ערבה. ושל בעל. שאינה של נחלי [מים] כשר, כדכת' [ויקרא כ"ג] וערבי, מכל מקום, אבל לכתחילה בענן הגדילה על נחלי מים.
<h2>דף לד.</h2>
משוך. ולא עגול. קנה שלה. [אותו] שהעלין דבוקין בו. ופיה חלק. חודן של עלין חלק, ואינו עשוי פגימות פגימות. מגל. פגימותיה נוטות לצד אחד. מסר. מגירה פיקא בלע"ז ולו עוקצין נטויין מיכן ומיכן. כי תניא ההיא, דכשירה, בחילפא גילא, מין ערבה כשירה ופיה דומה למגל, אבל שאר ערבה פיה חלק.
<h2>דף לד:</h2>
פיס'. הלכה כר' טרפון דאפי' שלשתן קטומין כשר. כתב הר' ישעיה מאי שנא הדס דכשר בקטום משאר המינין, [מפני] שההדס עשוי עבות, ומכסין ראש הקטימה. ונראה לי דטעמא דכולהו, אם נקטמו נראה חסר, ובהדס אינו נראה החסרון כדברי הר' ישעיה, ולאו משום הדר, דאיכא תנא בגמרא [לעיל ל"א ע"ב] דלא בעי הדר, ולא פליג אמתניתין. יאגדם כולן ביחד, אפי' האתרוג עמהן. וכי נאמר וכפות דמשמע ו' מוסיף על ענין ראשון, כדכת' [ויקרא כ"ג] וערבי נחל וענף עץ עבות. שמעכבין אם לא היו לו כל המינין לא יטול מין שיש לו. לקיחה תמה, שיהון לו כולן. [לעיל ל"א ע"א] לא פריש. ולא תימא לייתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג, דילמ' מייתי אפי' כי אית ליה אתרוג. אפי' נטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה. ואפילו הכי אינו מברך אלא על הלולב, [משום] דאיהו גבוה מכולן.
פיס'. של ערלה פסול, דאין בו לא היתר אכילה, ולא היתר הנאה. של תרומה טמיאה פסול, דהיתר אכילה בענן וליכא. של טהורה לא יטול, מפני שמכשירה לקבל טומאה, לפי שהלולב מחזירו למים וממשמש בידיו באתרוג, ואסור לגרום טומאה לתרומה, דכת' [במדבר י"ח] את משמרת תרומותיי אמ' רחמנא עביד ליה שימור, ויש אומ' מפני שמפסידה, כל הקליפה שלמעלה ואינה ראויה לאכילה, ואסור להפסיד התרומה כדפרישית. ואם נטל כשר, דיש בו היתר אכילה, ודין ממון, שממונו של כהן הוא לקדש בו את האשה. ושל מעשר שיני בירושלים, לא יטול מפני שמפסידה. אי נמי, מפני שמכשירה. ואם נטל כשר, לפי שיש בו דין אכילה. למאן דאמ' לפי שאין בה דין ממון, הא רבנן היא דאמ' בקידושין [נ"ב ע"ב] מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה מעשר ממון הדיוט הוא. ושל דמאי בית הלל מכשירין, דאי בעי מפקר להו לניכסיה והוי עני וחזי ליה. פיס'. חזזית. כמין אבעבועות לבנים יש באתרוג. פיטמתו. כמין פיטמא של רימון ונראה חסר. נקלף, כולו דלא הדר לברייתו.
<h2>דף לה:</h2>
ניטלה בוכנתו. בא להוסיף על המשנה פסול אחר, והוא קצה העוקץ שחסר עד לפנים, ונראה חסר. ויש מפרשין בוכנתו בא לפרש פיטמתו, שאינו פסול אלא אם כן ניטל עד בוכנא ונראה חסר, אבל בעוקץ אינו נפסל, אפי' נוטל עד בוכנא, שאינו נראה חסרונו בשעה שנוטלו למצוה, אבל פיטמתו נראה חסרונו, ועיקר ההידור בפיטמתו שהוא חוטמו. אתרוגא דאגליד. אתרוג שנקלף כתמרה שנקלפת ונשארת אדומה. [חולין נ"ה ע"ב] הגלודה. בהמה שניטל העור שלה והוי כמו נקלף באתרוג.
<h2>דף לו.</h2>
במשהו, אפי' במחט בכאיסר, כגון שתחב בו יתד ונעץ בו ונראה כחסר ולא נחסר ממנו כלל לפי' רבינו שלמה. אפי' כל שהוא פסול בחוטמו, דעקר ההידור בחוטמו. תפוח מבחוץ. וסרוח שיש לו ריח רע. כבוש, בחומץ. כדור עגול, ואינו הדר. אף התיום, שהן תאומין ולכשיפרד אחד מחבירו נראה חסר מקום הדבק. אתרוג הבוסר רבינו שלמה פירש שלא התחיל להתמתק והוא ירוק הרבה ומר מאד, קטן כפול הלבן, וכן פירש רבינו גרשום. חכמ' פליגי אדר' יהודה ואדר' מאיר, דחד אמר כאגוז וחד אמ' כביצה, ואינהו מכשרי כפול הלבן והיינו בוסר. והר' ישעיה פירש זהו ככרתן דמתני', והוא כעלה של כרישין, שאינו מתחיל להתלבן, ור' עקיבה דפסיל כר' יהודה דמתני', ור' מאיר דמתני' כחכמים דברייתא. והלכה כר' יהודה דמתני', דאסתמא דברייתא לא סמכי'. ואינו נראה לי דאדרבה מדשנאו לר' מאיר בלשון חכמ' הלכה כמותו. ובכמה דוכתי אמרינן הכי.
ניקב. רבינו שלמה פירש ניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא היא, דאילו ניקב ולא חסר, כגון שתחב בו מחט והוציאה כשר כדקתני בסיפא. והא דתני עולא בר חיננא אניקב ולא חסר קאי, דמכשר תנא דמתניתין, ואתא האי תנא למימר דאם מפולש הוא מצידו לצידו פסול בנקב כל שהוא, ואפי' של מחט. ונקב שאינו מפולש בכאיסר, אם רחב כאיסר פסול, ואע"פ שלא חסר כלום. כגון שתחב בו יתד עבה. ויש גאונים מפרשין דהא דתני עולא, קאי אחסר כל שהוא. ולא מיסתבר, דהא תני לה גבי ניקב ברישא דמתניתין, ולא איירי בחסרון. אתרוג הכושי. שבא מארץ כוש [ושחור הוא].
<h2>דף לו:</h2>
גידלו בדפוס, שלא כצורתו. דומה לכושי, לאדם כושי שהוא כושי הרבה. ואע"ג דעבדיה דפי דפי. קרש תרגומו דפא, כעין אבטיחין שעשויין שורות שורות. מטבל בה, כל מאכלן על ידי טיבול. ביום טוב ראשון, פסול, והוא הדין לכל פסוליות דמתני' בין בלולב בין בהדס ובערבה ובאתרוג כולן פסולין בראשון וביום טוב שיני כשר, לבד מגזול, דיש פוסלין אותו אפי' ביום טוב שיני משום מצוה הבאה בעבירה. ויש אומ' אפי' גזול כשר ביום טוב שיני, מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, דכי כת' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם בשלכם ביום טוב ראשון כת'. פיס' אתרוג קטן. לרבינו שלמה שפירש בוסר כפול הלבן, צריך לפרש שנגמר הפרי, והכא לאו גמר פירא. לרבינו ישעיה שהתחיל להתלבן ואינו בוסר, אלא נגמר הפרי, אלא שעתיד עדיין להתגדל יותר. שנים בידו אחת, לולב ואתרוג. ויש אומ' ב' אתרוגין.
במשיחה חוט. בגימוניות זהב, טווי והוא כחוט, [ונקרא גימוניות, על שם ששוזרין אותו עם המשי, וכופפין אותו, מלשון [ישעיה נ"ח] הלכוף כאגמון]. במינו היו אוגדין אותו (מלמעלה) [מלמטה]. וגימוניות (למטה) [למעלה] לנוי.
<h2>דף לז.</h2>
דגדלי הושענא. שאוגדין הלולב בהדס ובערבה. שיירו בה בית יד, שלא יהא שם חוט הקשירה, דלא ליהוי חציצה בין ידו לאגודה. [כל] לנאותו אינו חוצץ ושרי. שמה לקיחה, ודווקא דרך כבוד בסודר, אבל בכלי לא.
<h2>דף לז:</h2>
לא (לישוך) [לידוץ]. פעמים [ש]הלולב יוצא מן האגד, לא יניח הלולב בתוך האגד, אלא יתיר האגד. כי מקצה ליה מריחא ואפי' אם לא אגדו, דלמצוה אקצייה. אתרוג עיקרו לאכילה, אי שרי ליה לאורחיה [במחובר], אתי למיגזייה [כדי] לאוכלו. תלתא מצות, לולב והדס וערבה. מברכינן אלולב, אפילו נוטל כל חד וחד לחודיה, במינו גבוה מכולן, אילנו גבוה מכל שאר שלשה מינין.
פיס' והיכן היו מנענעין, אמתניתין דלעיל [קא] מהדר, דתנן וכל לולב שיש בו כדי לנענע בו כשר, וקאמ' היכן היו מנענעין. תחילה וסוף, תחילת המזמור וסופו. מטרפין, מנענעין. למי שד' רוחות שלו. יש מפרשין אם ניענע בב' רוחות ד' לו, שמי שמושל בשתים ימשול בארבע. ואינו נראה [לי] דבכל הרוחות צריך לנענע כתנופה שהיה מוליך ומביא לד' רוחות. ולאו בשעת ההלל [לחוד] חייב לנענע, דהא תנן [להלן מ"ב ע"א] קטן שיודע לנענע חייב בלולב, וקטן לאו בר חיוב הלל הוא. ובעיא ירושלמי [ה"ח], הואיל דניענוע דרבנן, אפי' לא ניענע כולי האי נפיק ידי חובתיה, דמדאורייתא בהגבהה גרידתא נפיק.
<h2>דף לח.</h2>
פיס' מי שבא בדרך. ביום טוב שני עסיקי'. יטול על שולחנו, אם שכח ולא נטל קודם אכילה פוסק אכילתו, אע"ג שהוא מדרבנן, והוא דליכא שהות ביום, שכל היום כשר ללולב, דכת' [ויקרא כ"ג], ביום הראשון, ולא כת' בוקר.
אשה או קטן מקרין אותו. שלא היה יודע הוא ההלל, עונה אחריהן מה (שהוא אומר) [שהם אומרים], שאינו יוצא ידי חובתו ממה ששומע מפי הקטן, אם אינו חוזר ואומ' מה שהקטן אומ'. ותהא לו מאירה, שצריך לצאת ידי חובתו על ידי קריאת הקטן. אם היה גדול מקרא אותו, ויוצא ידי חובתו ממה ששומע מפיו. [תוס'. עונה אחריו הללויה על כל דבר שהוא אומ', והכי תנן במסכת סוטה [ל' ע"ב] כיצד אמרו ישראל שירה, משה אמר כי גאה גאה וישראל אומ' אשירה. משה אמר אשירה וישראל אומ' אשירה, אלמ' דעל כל דבר אומר הללויה. עכ"ת]. בן מברך לאביו. בן קטן מברך לאביו ברכת המזון משהגיע לחינוך דרבנן. פירש בעל הלכות גדולות, כגון שאכל שיעורא דרבנן כזית וכביצה, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ורבינו שלמה פירש אפי' אכל אביו שיעורא דאורייתא, כיון דבנו מחוייב מדרבנן, מחוייב בדבר קרינא ביה. וראייתו ממעשה דשמעון בן שטח, [ברכות מ"ח ע"א] דאמ' שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד, ששתה כוס יין והוציא אחרין ידי חובתן, ומסיק ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, והרי ינאי וחביריו אכלו לשובען, ואמ' עד שיאכל כזית דגן, ואע"ג דשיעורא דרבנן הוא. תהא מאירה לאדם, שממנה שלוחין כאילו לפני קונו. ואשה ועבד דברי הכל מוציאין אחרים ידי חובתן, דמחוייבין בברכת המזון מדאורייתא, דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא.
<h2>דף לח:</h2>
ראשי פרקים, ראשי מזמורין. לכפול כופל, אנא יי' הושיענא אנא יי' הצליחה נא.
<h2>דף לט.</h2>
מוסיף לכפול מאודך ולמטה. לפי שכל הפרשה כפולה, פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה, זה השער ליי', סבוני גם סבבוני, סבוני כדבורים. אבל מאודך [ולמטה] אינה כפולה. ויש מפרשין משום דמאודך ולמטה אמרו שמואל וישי ודוד ואחיו, כמפורש במסכת פסחים [קי"ט ע"א]. ולהאי פירושא אפי' ברוך הבא כופלין, עד הודו.
פיס' הלוקח לולב מחבירו. והוא עם הארץ, בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה, שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ יותר מג' סעודות, שמא יצניעם אחר זמן הביעור. [ואתרוג] אסור ליקח ממנו, דנהגא בהו קדושת שביעית. אבל לולב עץ הוא, לא נהגא ביה קדושת שביעית.
<h2>דף מא.</h2>
פיס' בראשונה, בעוד שהמקדש קיים שבעה [דכת' ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין ז' ימים, ובמדינה יום אחד] דכת' [שם] ולקחתם לכם ביום הראשון. אפי' בגבולין. במדינה, בירושלם, שאף היא כגבולין, ועוד תיקן שיהא יום הנף, יום י"ו בניסן שהוא יום הנפת העומר, אסור לוכל בחדש, דדריש עד עצם היום הזה [שם], עד ועד בכלל.
<h2>דף מא:</h2>
מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, בגבולין בעוד בית המקדש קיים, דלאחר שנחרב אין נוטלין את הלולב בשבת, משום גזירה דרבה שמא יעבירינו ד' אמות ברשות הרבים. וכל אחד מכיר את שלו. לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון, בלולבו של חבירו. והחזירו לרבן גמליאל. כל אחד ואחד נתנו לחבירו על מנת להחזיר. אע"ג דלא החזיר ר' יהושע לרבן גמליאל, ור' אליעזר לר' יהושע, אלא מיד ר' עקיבא בא ליד רבן גמליאל אפילו הכי יצאו. שעיקר התנאי שיבוא ליד רבן גמליאל, והנה בא לידו. ויש ספרים שכתו' בהן והחזירוהו, לפי גירסא [זו] משמע שכל אחד ואחד החזירו למי שנתנו לו עד שבא ליד רבן גמליאל מידו של ר' יהושע. ואם תאמר, והא אמרינן בנדרים [מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, וזה אינו יכול להקדישה, שהרי צריך להחזירה לו. פירש הר' ישעיה, יכול להקדישו עד אותו זמן שנתנו לו, ואם היה מי שנותן לו דינר לצאת ידי חובתו יכול להקדישו אותו דינר. והר' אביגדור פירש שיכול להקדיש גוף הלולב עד אותו זמן שנתנו לו, ואחר אותו זמן יוצא לחולין. ומייתי ראייה מנדרים [כ"ט ע"א] דתניא האומ' כל ל' יום תהא בהמה זו עולה ואחר כך שלמים, אם הקריבה תוך ל' יום עולה, לאחר ל' יום שלמים. אלמא יכול להקדישה לפי הזמן שרוצה ואחר כך יוצא לחולין. [ב"ב קל"ז ע"ב] בתפוסת הבית. בעוד שממון הבית קיים, קודם שחלקו. [תוס', ונטלו אחד מן האחין [לצאת בו] בלא רשות חבירו וי(ו)צא בו, רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה ויכול לאוכלו בלא רשותן, כגון שיש [להן] אתרוגין הרבה בתפוסת הבית, או שימצאו אתרוגין הרבה בעיר, או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד, יצא, דקרינא ביה לכם, שהרי כולו שלו הוא. ואם לאו לא יצא דכת' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם משלכם, שיהא כולו שלו, ולא מקצתו, עד כאן התוס' מפר"ש], ואילו שקונין לולב לכל בני הכנסת, טוב הוא לקנות האחד משלו, ולהקנותו לאחד, ולומ' לו תזכה לכל בני הכנסת, יהא לולבי נתון לכל אחד ואחד עד שיזכה בו, ובמצוותו, שאם כולן שותפין בו יהו צריכין כל אחד ואחד ליתן חלקו [במתנה] זה לזה, ולהקנות ביד אחד לכל בני הכנסת, וכן צריך לעשות כל אחד ואחד. [תוס', ורבינו שמואל כתב בבבא בתרא [שם], ומנהג שלנו שנהגו כל הקהל באתרוג אחד לברך דעתינו מסכמת לתת כל אחד ואחד במתנה כל חלקו לחבירו, כדאמר' גביה דרבן גמליאל ור' יהושע, ואע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי, דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר. ולהכי מיהת דעת כל הקהל שוה שינתן לכל אחד ואחד עד שיברך עליו, ואחר כך יחזיר. ומה שכתוב בספרים ודווקא אתרוג אבל פריש או רימון לא, אריכות פירוש של שוטים הוא, ואינו מן התלמוד שלנו כך נראה בעיני וכשר עד כאן לשונו]. לאו מצוה נינהו. הואיל דאינה קורא בו, ותפילין בידו טריד בהו, הכא חיבוב מצוה הוא ולא טריד ביה, ולא חיישינן דילמ' נפיל מידיה. אי נמי שלא יכוין לבו לתפילה.
<h2>דף מב.</h2>
פיס' מפני שהוציאו ברשות מצוה, סבור היה לעשות מצוה, וטעה בדבר מצוה שלא יצא בו, לפיכ' אם הוציאו פטור. מדאגבהיה, בביתו נפיק ביה, והברכה אינה מן התורה, ואמאי פטור. בשהפכו, שלא הגביההו דרך גדילתו. דרך כבוד, בסודר אבל בכלי בזיון לא. ולענין ברכה אע"פ שהגביהו כדרכו (צריך) [יכול] לברך, שחיבוב מצוה הוא, אפי' כל היום בידו עוסק במצוה הוא. והא דאמרו [לעיל ל"ט ע"א] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, לאפוקי לאחר עשייתן דלא.
פיס' מקבלת אשה מיד בנה. סתמא היא ולא אמרה ר' יוסי, אע"ג דהיא פטורה, לא אמרי' גבי דידה כאילו היא מטלטלת אבנים, אלא הואיל דלגבי בנה ראוי לטלטול, שריא לדידה, דליכא מידי דלחד שרי ולחד אסיר. ולאחר שהניחה במקומו אינה יכולה לטלטלו, והכי מוכח בירושלמי [הי"א]. והשתא דקיימא לן כר' יוסי דאמ' נשים סומכות רשות, כיון דרשות בנטילת לולב חיבוב מצוה להן כאנשים, ויכולות לטלטלו כל שעה. מחליפין, מצוה להן להחליף שמא יסריחו. שיש בו דעת לנענע, להוליך ולהביא כראוי. להתעטף, יש מפרשין להתעטף על שפה. ולי נראה להוריד הטלית על פניו טפח שלא יסתכל הנה והנה, אלא יתכוין בתפילה. לשמור תפיליו, שלא יישן שמא יפיח בהן. יודע לשמור ידיו, שלא יגע בדבר מאוס, שפוסל ידיו בתרומה. בתשובת הגאונים ההורג כינה, צריך נטילת ידים, ופוסל בתרומה אם לא נטלן. ואם יודע לשמור ידיו, כל שכן שיודע לשמור גופו, שהידים עסקניות הן. יודע לישאל, אם נגע בטומאה אם לאו ונגע בטהרות, ברשות הרבים ספיקו טהור ברשות היחיד ספיקו טמא, דילפי' מסוטה [סוטה כ"ח ע"א] דברשות היחיד נסתרת ויודעת לישאל אם נטמאת אם לאו, וספיקא אסורה לבעלה עד שיבדקנה המים. ברשות (היחיד) [הרבים] נסתרה טהורה. חולקין לו תרומה בבית הגרנות, ואם הוא קטן, תנן ביבמות [מ"ב ע"ב] דשולחין לו בביתו. [ע"ב] יודע לשחוט, אומן בשחיטה, אוכלין משחיטתו, מוסרין לו חולין לכתחילה, והוא שגדול עומד על גביו. ואם אינו אומן, אין מוסרין בידו חולין לשחוט, ואפי' גדול עומד על גביו, ואפי' יודע הלכות שחיטה דודאי מקלקל.
<h2>דף מב:</h2>
והוא שיכול לוכל כזית. בעוד שאדם גדול אוכל פרס, שהוא ד' ביצים. והכי אמרי' לכל איסורין, אם אכל חלב ודם ושהא מתחילת אכילתו לסופו יותר מכדי אכילת פרס פטור. יוסיף מכאוב, סירחון. שוחטין עליו, ממנין אותו עם בני חבורה. לפי אוכלו כתי' [שמות י"ב], והאי לפי אוכלו קרינא ביה, דראוי לאכילה הוא. הפרש אכילה, מבחין בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי.
לולב וערבה ששה ושבעה. פעמים ששה ופעמים שבעה, כדמפ' ואזיל, לולב דוחה שבת ביום ראשון, וערבה דוחה שבת בסופה, אם חל יום הושענא בשבת. ההלל. לקרות הלל הגמור, ובערכין [י' ע"א] מפרש מאי שנא מפסח, מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיו. השמחה. לוכל שלמי שמחה ח' ימים, דקיימ' לן בפסחים [ק"ט ע"א] בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, דכת' [דברים כ"ז] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו'. סוכה, וניסוך המים שבעה ימים. החליל, של [שמחת] בית השואבה, כשממלאין מים לניסוך, היו הלוים בכינורות ובנבלים, שמחה יתירא היא, ולא דחיא לא שבת ולא יום טוב.
טילטול בעלמא הוא, אע"ג דלאו כלי הוא, הואיל דלצורך מצוה הוא ואין הטילטול מלאכה, לידחי שבת. ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ומשום הוצאה לרשות הרבים, אינו חייב, שמתחילה לא טילטלו אדעתא להוציאו לרשות הרבים, ואמר מר [שבת ה' ע"ב] המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן לחוץ פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. והיינו טעמא דשופר, אם חל ראש השנה בשבת, אין תוקעין. ומגילה, אם חל י"ד באדר בשבת, אין קורין את המגילה. דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין, דכת' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון, ואפי' בגבולין. לא ידעינן בקביעא דירחא, ואין מצותו היום ויטלטלנו בשבת שלא לצורך מצוה. אינהו בני ארץ ישראל דידעי בקיבעא דירחא, שמקדשין על פי הראייה. כיון דאנן לא דחינן, אינהו בני ארץ [ישראל] לא דחו, שלא יראו כשתי אגודות. ואפי' בשבת דוחין, אפי' לקוצצו מן המחובר, דסבירא ליה מכשירי מצוה דוחין את השבת.
<h2>דף מד.</h2>
פיס' ערבה יסוד נביאים, חוק נביאים חגי זכריה ומלאכי תיקנו דבר זה לחוק. פי' רבי' שלמה הואיל וחוק נביאים הוא, מברכין. מנהג נביאים הוא לא גזרו לחוק, אלא מאליהן נהגו, ואין מברכין עליו. מיכן אומ' ר"ש פי' שאין מברכין על ההלל בראש חודש, דמנהג בעלמא הוא לקרותו כדאמרי' במגילה [תענית כ"ח ע"ב] רב איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, חזנהו דקרי הלל בראש חודש, סבר לאפוסקינהו, כיון דחזי דמדלגי דלוגי אמ' מנהג אבותיהן בידיהן, ולא הפסיקן. ויש מקשין עליו, והא יום טוב שני דמנהג הוא, דאמרי' בריש מסכת ביצה [ד' ע"ב] הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דאיכא שמידא ואתו לאיקלקולי, ואנו מקדשין ומתפללין מוסף. ואומ' רבי' תם דבר שהוא תלוי במעשה כגון ערבה, אין מברכין על המנהג. אבל הקריאה אינו תלוי במעשה, מברכין על המנהג, דהא אמרינן בברכות [מ"ה ע"א] פוק חזי מאי עמא דבר, אבל יחיד לא יתחיל הלל בראש חודש, ואם התחיל קורא בלא ברכה.
<h2>דף מד:</h2>
חביט, ניענע בלא הולכה והבאה, ואילו שמנענעין הלולב במוסף בכל יום בקריאת [האלפי-בית] של הושענא, טעות בידן. ולא בירך קסבר מנהג נביאים הוא, על כן לא בירך. והר' אביגדור פירש מנהג נביאים הוא שלא לברך, ולא קאי מנהג, על הערבה. ג' בדי עלין לחין, ג' ענפים, ובכל בד עלה אחד.
<h2>דף מו.</h2>
העושה לולב לעצמו, כשאוגדו בערב יום טוב אומ' שהחיינו. ואם אוגדו לאחרים אינו מברך. נטלו לצאת בו. ביום טוב. ואע"פ שבירך ביום טוב ראשון, חוזר ומברך ביום טוב שיני, דאע"ג דיום שני מדרבנן הוא, דהא נר חנוכה מדרבנן הוא ומברכין עליה. העושה סוכה לעצמו, כשמסכך, אם יכול לחדש בה דבר מאתמול מברך מיד. דמסדר להו אכסא כשמקדש, כדרך שעושין במוצאי שבת על הנר ועל הבשמים, כך מברך יקס"ז יין קידוש סוכה זמן, [להלן נ"ו ע"א] סוכה ואחר כך זמן, דחובת היום קודם. זמן ואחר כך סוכה, דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. היו לפניו מצות הרבה, להניח תפילין ולהתעטף בציצית מברך על המצות. וכל מצוה ומצוה (מברך) [עושה] בלא ברכה אחרת. כל אחד בפני עצמה וטעמ' דר' יהודה דכת' [ישעיה נ"ח] ואותי יום יום ידרושון וכי ביום דורשין אותו בלילה אין דורשין אותו, אלא כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי כל מצוה ומצוה תן לה מעין ברכתה.
<h2>דף מו:</h2>
אסורה. בשביעי לאוכלה, שהוקצה כל היום, סוכה אפי' בשמיני, אסור ליהנות מעצי סוכה, אפי' בשמיני כגון [דנפלה] מאיליה, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, שאם תזדמן לו סעודה אוכל שם, איתקצי לכולי יומא, דשמיני. אתרוג שמיני ספק שביעי אסור, דלכולי יומא איתקצי. יוצא בה ואוכלה לאלתר דלמצותה אתקצי. ואוכלה למחר, דלכולי יומא אתקצי מיתב יתבינן, לוכל ולישן כשאר הימים. כיון דיום שמיני עצרת הוא, וכך אומ' בתפילה ובקידוש, היאך מברך לישב בסוכה.
<h2>דף מח.</h2>
פייס בפני עצמו. לפר הבא בשמיני היו מפיסין אצל המשמרות מי יקריבנו. [תוס' שבכל פרי החג לא היו מטילין [פייס], שכל כ"ד משמרות היו שונות ומשלשות בפרי החג, חוץ משתים שהיו שונות ולא משלשות. ופר דשמיני, בתחילה מפיסין עליו קרבן בפני עצמו, שאינו כסדר פרי החג, דאם כן היו מקריבין בו ששה פרים, עכ"ת].
פיס' לא יתיר את סוכתו, שמא עדיין נמלך לאכול וצריך לסעוד שם. בשביל כבוד יום טוב האחרון, שצריך להשתמש באותן כלים פוחת בה ארבעה טפחים מן הדופן כדי לפוסלה ברוב דופן בסוכה קטנה. והוא הדין שיכול לפוסלה למעלה מן הסכך ולפחות בה אויר ג' טפחים. אלא משום דקל הוא לפחות מן הדופן, נקט דופן. דיום טוב ראשון של שמיני עצרת אוכל בסוכה, אינו יכול לפחות בה מאתמול ולפוסלה, לפיכך ביו"ט אחרון מדליק בה את הנר כדי לפוסלה, ולבני ארץ ישראל דאין עושין שני ימים, דאין ספק בידם, והיו עושין יום אחד לבד מראש השנה, ופעמ' עושין ב' ימים, פוחת בה ד' טפחים מערב יום טוב אחרון. סוכה גדולה, מפסלא במאני מיכלא, אי מעיילי בה.
